פסיכולוגיה של בני נוער וילדים

התאבדות בני נוער

כמעט כל אדם, בזמן כלשהו בחייו, חווה תקופות חרדה, עצב ויאוש. אלו הן תגובות נורמאליות לכאב של אובדן, דחייה או אכזבה. אנשים הסובלים ממחלות נפש קשות, לעומת זאת, חווים לעיתים קרובות תגובות קיצוניות הרבה יותר, אשר עלולות להשאיר אותם שקועים במצב של חוסר תקווה, וכאשר כל תקווה הולכת לאיבוד, אדם חש כי התאבדות היא הפתרון היחיד. אך זהו. שהיא לא.

על פי המכון הלאומי לבריאות הנפש, ראיות מדעיות מוכיחות כי כמעט כל האנשים הנוטלים את חייהם, חוו הפרעת התעללות נפשית, או שהם סובלים מהפרעה נפשית אחת או יותר. במילים אחרות, התחושות, אשר לעיתים קרובות מובילים להתאבדות, ניתנות לטיפול. לכן זה הכרחי להבין טוב יותר את תסמיני ההפרעות וההתנהגויות אשר מלוות לעיתים קרובות במחשבות אובדניות. עם יותר ידע, ניתן למנוע הרס של חיים ואבדן אדם אהוב.

התאבדות הפכה לאחרונה להיות מוקד התעניינות. בשנת 1999, הודיע המנתח הכללי של ארה"ב, דיויד סאצ'ר, על קריאתו לפעולה למניעת התאבדות. יוזמה זו נועדה להגביר את המודעות הציבורית, לקדם שיטות התערבות ולשפר את המחקר. גם התקשורת ממקדת את תשומת הלב הציבורית לנושא זה, באמצעות כתיבת מאמרים וספרים ושידור כתבות חדשותיות. התאבדות בקרב בני נוער.

גורמים

אמנם הגורמים המובילים בני נוער להתאבד משתנים במידה רבה, אך קיימים מספר מצבים ונסיבות שכיחים הנראים כמובילים לצעדים קיצוניים אלו. המצבים השונים כוללים אכזבה גדולה, דחייה, כישלון, או אובדן כגון פרידה מחבר, חוסר הצלחה במבחן, או מהומה משפחתי.

היות והרוב המכריע של המתאבדים סובלים מהפרעה נפשית או שהם קשורים לפעילויות סמים, לעיתים קרובות יש להם קושי להתמודד עם גורמי דחק משתקים מסוג זה. הם אינם מסוגלים להבחין או להבין כי חייהם עשויים להשתנות, ואינם מסוגלים להכיר בעובדה כי התאבדות היא פתרון קבוע לבעיה זמנית. בדרך כלל, הגורמים הנפוצים להתאבדות אינם למעשה "הסיבות" להתאבדות, אלא מובילים אדם הסובל ממחלת נפש או הפרעה הקשורה לסמים, לבצע צעד קיצוני ושאינו רציונאלי.

לאחרונה, מתמקדים מדענים בביולוגיית ההתאבדות. הם סבורים כי מספר התאבדויות קשורות במרכיב גנטי, העובר במשפחה. מחקרים הוכיחו ראיות חזקות כי הפרעות נפשיות הקשורות בסמים, אשר בדרך כלל משפיעות על אנשים להתאבד בסופו של דבר, אינם עוברים בתורשה.

בעוד שהתאבדות של קרוב משפחה אינה מהווה "סיבה" ישירה להתאבדות, מעשה זה מציב אנשים מסוימים בסיכון גבוה יותר מאחרים. אין ספק, כי התאבדות בן משפחה קרוב עלולה להוביל למחשבות של התנהגות כזו בקרב בני נוער עם הפרעה נפשית או הפרעה הקשורה לסמים.

מחקרים בוחנים אף את הכימיה הספציפית של המוח בקרב אנשים שנוטלים את חייהם. מחקרים שבוצעו לאחרונה מצביעים על כך כי יתכן אף כי אדם שניסה להתאבד, סובל מרמות נמוכות של סרוטונין כימי במוח. סרוטונין מסייע לשליטה על דחפים, ורמות נמוכות של חומר כימי במוח, גורמות להתנהגות אימפולסיבית יותר.

תרופות נוגדות דיכאון משפיעות על הסרוטונין, ומשמשות לטיפול בדיכאון, שליטה בדחפים ומחשבות אובדניות. יחד עם זאת, קיים צורך במחקר רב נוסף על מנת לאשר השערות אלו, בתקווה כי בסופו של דבר יוביל המחקר ליותר אינדיקטורים ברורים של טיפול לסובלים מהנטייה להתאבדות.

 

כיצד ניתן לסייע?

מאחר שאנשים ששוקלים התאבדות חשים לבד וחסרי אונים, הדבר החשוב ביותר אותו יש לעשות, במקרה של חשד כי חבר או אהוב שוקל התאבדות, הוא לתקשר עימו בגלוי ולעיתים קרובות. יש להבהיר כי הוא חשוב, ולהדגיש את הנכונות להקשיב.

בנוסף, על מנת להיות בטוח כי האדם יתייחס ברצינות לשיחות עימו, אין להניח כי אנשים שמתקשרים את כוונתם להרוג את עצמם, לא יעשו זאת באמת בסופו של דבר. ההערכה היא כי שמונים אחוזים מהאנשים שמתאבדים, מפזרים מעט אזהרות על כוונותיהם או משוחחים על תחושותיהם עם חבר או בן משפחה.

אין להתעלם ממה שנראה אולי כאיומים או הערות מזדמנות. הצהרות דוגמת "אתה עוד תצטער כשאמות" ו"אני לא רואה שום דרך לצאת מהמצב", גם אם הן נאמרות בנימת אגב או אם הן נאמרות בבדיחות הדעת, עשויות להצביע על תחושות אובדניות רציניות.

אחת התפיסות המוטעות הנפוצות ביותר בשיחה עם אדם שיתכן כי הוא שוקל התאבדות, הוא גרימה להחמרת המצב. אין זה נכון. אין סכנה של "לתת למישהו את הרעיון". ההיפך הוא הנכון. דיון בשאלת ההתאבדות ללא הפגנת הלם או מורת רוח, הוא אחד הדברים היעילים ביותר אותם ניתן לעשות. פתיחות זו מראה כי אדם לוקח את חברו ברצינות ומגיב לחומרת מצוקתו.

אם אדם מוצא כי חבר או אהוב שלו שוקל התאבדות, הכרחי לסייע לו או למצוא טיפול מקצועי מיידי. אין לבצע את טעות השיפוט ולהניח כי אנשים השוקלים התאבדות אינם מוכנים לקבל עזרה. מחקרים על קורבנות התאבדות מראים כי למעלה ממחציתם ביקשו עזרה רפואית כחצי שנה לפני מותם.

אין להניח לאדם הסובל למצוא עזרה בעצמו, היות והוא בדרך כלל לא מסוגל לכך. בנוסף, אין להניח לעולם כי אי אפשר לעצור אדם שהחליט לסיים את חייו. גם האדם הסובל מדיכאון חמור וסובל מנטיות אובדניות, מתלבט עד הרגע האחרון בין הרצון לחיות לבין הרצון למות. רוב האנשים עם הנטיות האובדניות אינם רוצים למות. הם רוצים להפסיק את הכאב. יחד עם זאת, הדחף לסיים את כל זה, לא ימשך לנצח.

אם האיום הוא מיידי, אם חבר או אהוב מתקשר על רצונו להתאבד, יש לפעול באופן מיידי. אין להשאיר את האדם לבדו, ואין לנסות להתווכח. במקום זאת, יש לשאול שאלות כגון "האם חשבת על הדרך בה אתה מעוניין לבצע את זה?", "האם יש לך את האמצעים?", ו"האם החלטת מתי לעשות זאת?"

אם לאדם קיימת תכנית מוגדרת, האמצעים זמינים בקלות, השיטה קטלנית והזמן מוגדר, הסיכון להתאבדות הוא ללא ספק חמור. במקרה כזה, יש לקחת את האדם למרכז הפסיכיאטרי הקרוב ביותר, או לחדר מיון בבית חולים. יתכן שצריך אף להתקשר למשטרה.

יש לזכור, כי פעולות אלו מנסות להציל חיים. הרוב המכריע של אנשים צעירים ששומעים על איום התאבדות מחבר או אהוב, אינם מדווחים על האיום למבוגר. יש להתייחס ברצינות לכל האיומים. זוהי אינה בגידה באמון, אם אדם מנסה לשמור את חברו בחיים.

למידע נוסף:

העמותה לתמיכה במשפחות שיקיריהן התאבדו - בשביל החיים

מגמת ההתאבדות בקרב בני נוער – הספרייה המרכזית לרפואה בארה"ב

מניעת התאבדות – המרכז האמריקאי למניעת מחלות (CDC)

תכניות למניעת התאבדות בישראל -  משרד החינוך